.png)
הורים רבים נמנעים מהצבת גבולות כי הם חושבים שזה יהפוך אותם לנוקשים או קשוחים מידי, שזה יגרום לילדיהם לתפוס אותם כ"רעים". התחושות האלה לגיטימיות והן לרוב מגיעות ממקום טוב ואמיתי, מתוך רצון לאפשר, לשמח, לתת תחושה של חופש וביטחון. העניין הוא, שהיעדר גבולות עלול לעשות בדיוק את ההפך. כי גבולות נותנים תחושה של ביטחון, וכולנו, כבני אדם, זקוקים לביטחון.
עולם ללא גבולות יכול להיות מעניין לרגע, אך הוא בעיקר מאוד מפחיד, מבלבל ולא ברור.
הייתם רוצים לגור בבית עם חצר מהממת וגדולה, שאין לה שער או גדר? איך הייתם מרגישים אם הייתם עומדים על גג של בניין גבוה, עם נוף מרהיב, ללא מעקה בטיחות? ומה עם לנסוע בכביש ללא מגבלת תנועה ובלי סימני האטה? כך מרגיש ילד שלא מציבים לו גבולות. עולם ללא גבולות יכול להיות מעניין לרגע, אך הוא בעיקר מאוד מפחיד, מבלבל ולא ברור.
מעבר לכך שגבולות מאפשרים לנו להגן על ילדים מפני סכנות ממשיות (כמו ריצה לכביש, נגיעה בשקע החשמל, הכנסה של גוף זר לפה...), הם גם מאפשרים לנו להוביל אותם להתפתחות רגשית תקינה. כזו שתלמד התמודדות עם קושי ותסכול ותאפשר גיבוש אישיות בריאה.
הם זקוקים לנו, שניהיה עבורם המעקה שמונע נפילה, הגדר ששומרת עליהם מפני סכנה וכל סוגי תמרורי האזהרה. אין ספק שלפעמים נוכל ונרצה לאפשר ״זכות קדימה״, לפעמים ניהיה שם רק כדי לתת התראה, לפעמים נצטרך לסמן להאט אבל לפעמים גם... נצטרך לעמוד חזק, יציב ולהיות תמרור עצור בצבע אדום בוהק.
ילדים צעירים לומדים את הסביבה שלהם. וכמו שהם בודקים עד איפה הגיע הכדור שזרקו, הם גם בודקים איך אנחנו, כסביבה, מגיבים לדברים שהם עושים. הם בודקים כמה, איך, מתי ומה מותר ובעיקר- מה אסור. זה חלק טבעי מההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית ובאמצעות זה הם לומדים כיצד עליהם להתנהג בעולם. אבל בדיוק כאן, הם זקוקים לנו- כמחנכים, מטפלים, הורים- הם זקוקים לנו, שניהיה עבורם המעקה שמונע נפילה, הגדר ששומרת עליהם מפני סכנה וכל סוגי תמרורי האזהרה. אין ספק שלפעמים נוכל ונרצה לאפשר ״זכות קדימה״, לפעמים ניהיה שם רק כדי לתת התראה, לפעמים נצטרך לסמן להאט אבל לפעמים גם... נצטרך לעמוד חזק, יציב ולהיות תמרור עצור בצבע אדום בוהק.
כשאנחנו מציבים לילדים גבולות, גם אם הם מוחים על כך - הם לומדים שיש מי שדואג להם, שיש על מי לסמוך.
הם זקוקים לנו, שניהיה בטוחים ונראה להם היכן אותו הגבול הזה שהם מחפשים ובודקים. עד איפה מותר ללכת, ומאיפה כבר אסור. כשאנחנו מציבים לילדים גבולות, גם אם הם מוחים על כך - הם לומדים שיש מי שדואג להם, שיש על מי לסמוך. הם לומדים שיש מרחב בטוח בו ניתן להתנהל, מרחב בו יש מי ששומר עליהם. וכשעושים את זה נכון- הגבול הוא דווקא זה שנותן הכי הרבה חופש.
אבל איך עושים את זה נכון? הנה כמה כללי אצבע שעשויים לעזור:
נציב גבולות משמעותיים, הגיוניים וישימים - זה שאנחנו רוצים ללמד את הילד, לא אומר שאנחנו צריכים לחפש גבולות ״בכוח״ ולהגביל אותו בכל דבר שירצה לעשות. נחשוב על מה חשוב לנו, מה משקף את הערכים שלנו ומה היינו רוצים שהילד ילמד מזה. זה יעזור לנו לוודא שאנחנו לא סתם אומרים ״לא״ לשם אמירת ה״לא״ וסביר שגם יסייע לנו לעמוד מאחורי ההחלטה שלנו.
נגדיר ציפיות - נגדיר מראש, קודם כל לעצמנו, מהם הגבולות שלנו. על מה אנחנו מעוניינים להתעקש, ומה פחות משמעותי לנו. נחליט על מה נבחר להעניש וכיצד, כדי למנוע תגובה אימפולסיבית ולא מידתית ברגע האמת. אם הגיל והשלב ההתפתחותי של הילד מאפשרים זאת, נגדיר ציפיות גם בפני הילד- נסביר לו מה מותר ומה אסור ונתן לו תזכורות בעת הצורך.
נציב גבולות ריאליים - קודם כל נוודא שהילד יודע לעשות את מה שאנחנו דורשים. למשל: אם נגדיר שאסור לילד לאכול עם הידיים, נוודא קודם כל שיודע בכלל לאכול עם סכו״ם.
ניהיה עקביים - אחרי שהחלטנו איזה גבולות חשובים לנו, נעמוד בהם. ללא עקביות, המסר שיועבר לילד לא יהיה ברור והוא יתקשה להבין כיצד אנו מצפים שיתנהג. *כמובן שנדרשת גמישות כלשהי ושיש להתחשב בסיטואציה. למשל: כשילד חולה, כשיש חגיגה מיוחדת, במהלך חופשה. אבל ככלל, ניהיה כמה שיותר עקביים.
נשמור על חזית אחידה - מותר שיהיו אי הסכמות בין הורים, אבל חשוב למצוא את הזמן המתאים לדבר עליהם ולהחליט יחד על התנהלות אחידה מול הילד. לא מומלץ לדבר או להתווכח על גבולות שהוצבו מעל ראשי הילדים וגם לא לבטל אחד את השני מולם.
נשקף - נשתדל להבין את הקושי של הילד, להיות אמפתיים ולשקף לו את מה שחווה. למשל: ״אני מבינה שאתה כועס כי אתה רוצה להמשיך לשחק, באמת היה לנו מאוד כיף לשחק, אבל עכשיו הגיע הזמן לאסוף את המשחק וללכת לישון, כדי שמחר בבוקר יהיה לך כוח לקום לגן״.
נחזק - נפרגן, נעודד ונראה לילד כשהוא מצליח לעמוד בדירשות ובגבולות שנציב. למשל: ״כל הכבוד שנכנסת למקלחת בזמן. עכשיו יהיה לנו זמן לסיפור לפני השינה".